פסק-דין בתיק ע"א 9528/06

שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל) בת.א. 21998/99 ובת.א. 9194/01, אשר ניתן ביום 26.9.06.

הערעורים נסובים על גובה הפיצויים שפסק בית משפט קמא, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), בהקשר לשתי תאונות דרכים שבהם נפגעה המערערת אינה גפנוביץ' (להלן: המערערת). התאונה הראשונה אירעה ביום 7.2.99 (להלן: "התאונה הראשונה"), והתאונה השנייה אירעה ביום 30.8.00 (להלן: "התאונה השנייה"). התאונה השנייה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה".

לצורך קביעת דרגת נכותה הרפואית של המערערת מינה בית משפט קמא מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר מ' יצחקי (להלן: "המומחה"). בגין התאונה הראשונה קבע המומחה למערערת נכות צמיתה בשיעור של 10%, עקב הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני. בגין התאונה השנייה קבע המומחה למערערת נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין הגבלה בעמוד השדרה הצווארי. בנוסף לכך, נקבעה למערערת נכות צמיתה בשיעור של 5% בתחום הנוירולוגי על-ידי המוסד לביטוח לאומי. נכות אחרונה זו הוכרה על-ידי בית משפט קמא כמחייבת מכח סעיף 6ב לחוק. הנכות הרפואית הכוללת שקבע בית משפט קמא, לאחר שהמומחה נחקר על-ידי ב"כ הצדדים, הועמדה על 23.05%.

אשר לשיעור הפיצויים, קבע בית משפט קמא כדלקמן: נזק לא ממוני - 45,971 ש"ח; הפסד השתכרות לעבר - 92,000 ש"ח; אובדן כושר השתכרות בעתיד - 711,695 ש"ח; עזרה וסיעוד - 50,000 ש"ח; הוצאות - 12,000 ש"ח. סכום הפיצויים הכולל עמד על 911,666 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט תקבולים שקיבלה המערערת מהמל"ל בסך של 54,340 ש"ח, כך שיתרת הסכום לתשלום הינה בסך 857,326 ש"ח. עוד קבע בית משפט קמא, כי לסכומים שנפסקו עבור הפסד השתכרות לעבר וניכויי המל"ל יש להוסיף ריבית או הפרשי הצמדה וריבית. כמו-כן, חייב את המשיבה לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

שני הצדדים מערערים הן על קביעתו של בית משפט קמא לעניין הנכות הרפואית והן לעניין גובה הפיצויים בראשי הנזק השונים.

אשר לגובה הנכות הרפואית, נטען על-ידי המערערת כי מחקירתו של המומחה עולה כי ההגבלות בעמוד השדרה המותני ובעמוד השדרה הצווארי הינן משמעותיות יותר והיה על בית המשפט לקבוע כי הנכות הינה בשיעור של 15% לגבי כל איבר. המשיבה טוענת, כי הפגיעה הנוירולוגית אשר בגינה נקבעה במל"ל נכות צמיתה בשיעור של 5% נלקחה בחישובו של בית משפט קמא פעמיים: האחת, כנכות נוירולוגית שנקבעה ע"י המל"ל, והשנייה במסגרת הנכות האורטופדית שנקבעה ע"י מומחה בית המשפט.

לאחר שנתנו את דעתנו לטענות ב"כ הצדדים ועיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר הביא בהרחבה מובאות מעדותו של המומחה בבית המשפט לסיבות שהביאוהו לקביעת דרגת נכות בשיעור של 10% בגין ההגבלות הקיימות למערערת בעמוד השדרה הצווארי ו-10% בגין ההגבלות בעמוד השדרה המותני, סבורים אנו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא.

בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לטענות ב"כ המערערת לעניין קביעת אחוזי הנכות על-ידי המומחה, אולם קיבל את הסבריו של המומחה, אשר העיד כי קביעת הנכות למערערת נערכה בדרך של הערכת המגבלה כמכלול על כל היבטיה השונים, ולא בדרך של כימות מעלות טכני, וכי ההסברים שנתן המומחה למסקנתו בעניין גובה הנכות מקובלים עליו.

הסברים אלו מקובלים אף עלינו. במסגרת חקירתו של המומחה הוא נדרש על-ידי ב"כ המערערת להתייחס להגבלות שונות של המערערת בתנועות שונות של עמוד השדרה הצווארי והמותני, אולם בסופו של דבר מסקנתו היתה כי אף שישנה הגבלה בטווחי התנועה אין המדובר בהגבלה משמעותית שהינה מעבר להגבלה קלה (פרו' עמ' 46 ש'  25-26).  נציין, כי על-פי פריט 37(5) לתוספת הראשונה בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), קביעת דרגת הנכות בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי נבחנת לפי השאלה האם מדובר בהגבלה "בצורה קלה" או "בצורה בינונית" או "בצורה קשה". דהיינו, לא נעשה כימות טכני של הגבלה של זוויות כאלה ואחרות, אלא דרגת הנכות נקבעת על-פי ההתרשמות הכוללת של המומחה מההגבלה של התנועות של עמוד השדרה הצווארי. דברים אלו חלים באופן דומה לגבי ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, כאשר שם הבחינה נעשית על פי פריט 37(7) לתוספת הראשונה לתקנות, לפי השאלה האם ההגבלה הינה בצורה "קלה", "בינונית" או "קשה". לפיכך, רשאי היה המומחה להעריך את מגבלות התנועות בעמוד השדרה הצווארי והמותני אצל המערערת בצורה כוללת, ולא בדרך של פירוק התנועות לזוויות כאלה ואחרות, לצד זה או אחר, או בתנועה זו או אחרת.

אשר לטענת ב"כ המשיבה, כי אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי המל"ל נכללו במסגרת 10% שקבע המומחה בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי. אכן, לכאורה, יש טעם בדברים אלו, שכן המומחה שנחקר בעניין זה השיב, כי ההפרעה הנוירולוגית כלולה במסגרת אחוזי הנכות שקבע ולא מצא לנכון להוסיף נכות בגין כך, שכן ההפרעה הנוירולוגית נובעת מהפגיעה בעמוד השדרה הצווארי (פרו' עמ' 47 ש' 6; שם, ש' 20-22; שם עמ' 48 ש' 1-5). יחד עם זאת, כיוון שהמומחה הותיר את השאלה האם יש מקום למנות מומחה בתחום הנוירולוגי לשיקול דעת בית המשפט (שם עמ' 47 ש' 7; שם עמ' 48 ש' 2), ומשהגיע בית משפט קמא למסקנה כי יש מקום להוסיף את הנכות הנוירולוגית לנכות האורטופדית שנקבעה על-ידי המומחה, לא מצאנו מקום להתערב בכך. לא למותר להזכיר, כי הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות הינו בית המשפט (ע"א 2160/90 רז  נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 והאזכורים שם). העולה מן האמור הוא, כי יש להותיר את קביעתו של בית משפט קמא לעניין הנכות הרפואית בשיעור של 23.05% על כנה.

בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות קבע בית משפט קמא, כי בעקבות נכותה הרפואית של המערערת תועמד הגריעה מאובדן כושר השתכרות על 17.5%. למסקנה זו הגיע לאחר שהתרשם מעדותה של המערערת ושל חברתה למקצוע, כי מגבלותיה של המערערת בתנועה מפריעות לעבודתה כרופאה בתחום הגסטרואנטרולוגיה ומגבילות את יכולתה לבצע את עבודתה בתחום זה, ואף מפריעות ומהוות הגבלה משמעותית בעבודתו של רופא גם בתחומים אחרים. עבודתו של הרופא היא עבודה פיזית ובמרבית תחומי ההתמחות הוא נזקק לעמוד, להתכופף, להסתובב, להטות את גופו ואת צווארו, והמגבלות מהן סובלת המערערת מפריעות לרצף העבודה ופוגמות בתפקודה. דברים אלו באים לידי ביטוי בכך שהמערערת בוחרת לבצע מספר נמוך יותר של פרוצדורות פולשניות בתחום הגסטרואנטרולוגיה, ולו יכולה היתה לבצען היתה משתכרת יותר. בית משפט קמא שם לנגד עיניו גם את הערכתו של המומחה, כי היה מציע להפעיל את תקנה 15 לתקנות, וכי הנכות שנקבעה למערערת ביד שמאל יכולה להשפיע על תפקודה של ידה הדומיננטית. יחד עם זאת, התרשם כי המערערת הינה רופאה חרוצה, מוכשרת ומסורה, היכולה להתאים את עיסוקיה למגבלותיה, כפי שהיא אכן עושה, ולהגיע לרמת הכנסה סבירה הקרובה לכושר המלא שלה למרות המגבלות. עוד סבר בית משפט קמא, כי משמעותה של הנכות בתחום הנוירולוגי אינה רבה וכי המדובר בנכות שניתנה עבור ירידה בתחושה. בית המשפט אף הגיע למסקנה, כי הכנסותיה של המערערת לעת שמיעת הראיות ומתן פסק הדין שבו אל הרמה שלפני התאונה השנייה, בקירוב, היינו, למעלה משילוש השכר הממוצע במשק.

שני הצדדים מתרעמים על קביעה זו. ב"כ המערערת טוען, כי טעה בית משפט קמא לעניין זה משלא אימץ את קביעתו של המומחה בדבר הצורך בהפעלתה במלואה של תקנה 15 לתקנות, כך שהיה על בית המשפט להעמיד את נכותה התפקודית של המערערת על 36%, או לחלופין על שיעור שלא יפחת מנכותה הרפואית ללא הפעלת תקנה 15 לתקנות, וכפועל יוצא מכך לערוך את החישוב בגין אובדן כושר השתכרותה. לעומתו, טוען ב"כ המשיבה, כי למערערת אין כל נכות תפקודית, לא נגרמו לה הפסדי שכר ולא ייגרם לה אובדן כושר השתכרות בעתיד, וכי פיצוי בסך של למעלה מ-700,000 ש"ח בגין ראש נזק זה הינו מופרז ביותר.

עד כאן טענות הצדדים.

המערערת הינה רופאה מומחית ברפואה פנימית, אשר עלתה לישראל מברית המועצות לשעבר בשנת 1990. לאחר עלייתה ארצה עברה התמחות בבית החולים "הדסה" בירושלים גם בתחום הרפואה הפנימית, אותה סיימה במחצית שנת 1998. מסמוך לאותו מועד ואילך עבדה המערערת במספר מקומות. החל מחודש מאי 2001 החלה המערערת לעבוד במשרה מלאה בבית החולים "הדסה" בירושלים, תוך שהחלה תת התמחות בגסטרואנטרולוגיה אשר נמשכה עד למחצית שנת 2004.

לאחר שבחנו את טענות ב"כ הצדדים וכן את קביעותיו של בית משפט קמא, ולאור העובדה כי גם אם הכנסתה של המערערת יכולה היתה להיות גבוהה יותר מזו שהינה משתכרת כיום, כאמור למעלה משילוש השכר הממוצע במשק, אין בכך כדי להשפיע על בסיס השכר לפיו יחושב אובדן כושר השתכרותה לעתיד. זאת בשל כך שעל-פי סעיף          4(א)(1) לחוק "בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק...", כפי שאכן חישב בית המשפט. יחד עם זאת, סבורים אנו כי לעניין אחוז הגריעה מכושר ההשתכרות יש מקום להתערבותנו. כאמור, המערערת עובדת במקצועה כרופאה בתחום הפנימי והגסטרואנטרולוגי והכנסותיה עולות על אלו שהשתכרה עובר לתאונות. במצב דברים זה, ומשלא נגרמה ירידה בהכנסותיה מתחת לשילוש השכר הממוצע במשק, אנו בדיעה כי היה מקום להעמיד את שיעור הגריעה על שיעור נמוך יותר, משמעותית, מזה שקבע בית משפט קמא. נוסיף ונציין, כי המערערת החלה בתת ההתמחות בתחום הגסטרואנטרולוגי לאחר התאונה השנייה, כך שיש להניח כי היתה מוגבלת כבר בעקבות תאונה זו וסברה כי אין בכך כדי להגבילה בעבודתה לאחר סיום ההתמחות.

בראשי הנזק האחרים, לא ראינו מקום להתערב.

הפועל היוצא מדברינו הוא, כי מסכום הפיצויים שנפסק למערערת יופחת, על דרך האומדן, סך של 350,000 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין בערכאה קמא. במקביל, יופחת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% על הסכום האמור בצירוף מע"מ.

לשיטה אחרונה. ערעורה של המערערת נדחה, וערעורה של המשיבה מתקבל כאמור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערכאה זו בסך כולל של  10,000 ש"ח.

הפיקדון אשר הפקידה המערערת יועבר לב"כ המשיבה.